בהקדמה של פרופ' שמעון שמיר, לספר "אתרים יהודיים במצרים" בהוצאת מכון בן-צבי(1995), המתאר שרידיהם הרבים של בתי-הכנסת, בתי-הספר היהודיים ומוסדות הציבור שהותירה הקהילה אחריה, הוא כותב "...המבקר כיום במצרים מוצא עצמו לא רק נוכח האתרים הקשורים בפרשות היסטוריות רחוקות (של עם ישראל), אלא גם מול העדויות המרשימות לפועלם של יהודי מצרים בעת החדשה. הקהילה היהודית אשר החלה לשגשג כקהילה מודרנית בסוף המאה ה-19 ובטלה כמעט כליל בשנות הסיכסוך הישראלי ערבי, השאירה אחריה פריסה נרחבת של מוסדות ציבור, בתי-ספר, בתי-כנסת ומפעלים כלכליים מרשימים. עדויות אלו משקפות את יוזמותיו והצלחותיו של ציבור יהודי מיוחד במינו, אשר ביטא אולי טוב יותר מכל קהילה אחרת את רוחה של יהדות אגן הים התיכון." עד כאן ציטוט מדברי פרופ' שמיר.

אכן, בתי-הספר ובתי-הכנסת של הקהילה היהודית במצרים, מבטאים את התסיסה התרבותית והמסורתית כאחד של יהדות מצרים בעת החדשה. באשר למקובליה של מצרים, הם דגלו בסיסמה "אם אין קמח אין תורה". תוך כדי עבודה למחייתם, עסקו בצנעה בתורה ובקבלה. בקונגרס עשירי זה, אנחנו משיקים בשמחה ובהדר את ספרו של הרב אברהם דיין "נווה שלום - תולדות חכמי ורבני מצרים" המגולל סיפורם ומפעלם של למעלה מ-100 רבנים שחיו ושרתו במצרים ב-200 השנים האחרונות.

לבנה זמיר.